כיצד ניתן לבחור פעילות ומשחק מתאימים למטרה
האומנות ב”גיוס” היומיום לצורך השגת מטרות טיפוליות
הדעה הרווחת (וכך גם דעתי), היא שהורה צריך להיות הורה לילדו ולא המטפל שלו, (קרי; מרפא בעיסוק, פיזותרפיסט, קלינאי תקשורת, פסיכולוג…. של הילד…..) אבל, בכל זאת, המציאות מכתיבה פעמים רבות, משהו מעט שונה.
בגלל ששעת טיפול מקובלת מהווה חלק קטן מאד מחייו של הילד, יש ערך עצום ליכולת של ההורה, להיות המתווך של הילד להמשך עיסוק בתחומים המטופלים והמשך שיפור תפקודו בתחומים שונים ביומיום.
אני אישית, מאמינה כי יש חשיבות מכרעת לנוכחות הורים בטיפול בילדים צעירים, חשיבות ליכולת שלי להדריך את ההורה, לתת לו מגוון רעיונות וכיוון להמשך העשרה של חיי היומיום של ילדו בעיסוקים, משחקים ופעילויות הפונים להשגת מטרות טיפוליות עבור הילד. לכן, זמן הטיפול מוקדש גם ללמידה והתנסות של ההורה ולעיתים מוקדש זמן מיוחד לצורך הדרכת ההורים, ללא נוכחות של הילד.
במידה ואני, כמרפאה בעיסוק, מצליחה לעודד מצב בו ההורה מצליח לנתח פעילויות שונות אותן הוא עושה עם ילדו ביומיום ולהבין איך ומתי הן מקדמות את ילדו, אני מגיעה עם אותו ילד למצב בו זמן הטיפול אינו מתמצה ב45 דקות שבועיות, אלא בפרקי זמן ארוכים במהלך השבוע, כחלק מהחוויה היומיומית הטבעית שלו בביתו, בגן המשחקים, בפעילות עם חברים וכדומה.
הרעיון המרכזי, הינו להטמיע פעילויות המשיגות מטרות טיפוליות חשובות עבור הילד, באופן זורם, אינטואיטיבי, נעים, משחקי, חוויתי ולא כ”אילוץ” עבור ההורה והילד.
אך כיצד בא לידי ביטוי רעיון זה? כיצד ניתן לבחור פעילות ומשחק מתאימים למטרה ?
מרפאה בעיסוק נעזרת בטיפול במיומנות בסיסית הנקראת “ניתוח פעילות”. ניתוח פעילות, הינו כלי המאפשר להבין במה מתקשה האדם בעת ביצוע פעילות כלשהיא. וכן להבין מה ניתן להפיק מהפעילות, תוך התאמתה למטופל ולצרכיו, לעוצמותיו וחולשותיו.
בהדרכת ההורים, אני מנסה ללמד את ההורה להשתמש ביכולתו לערוך ניתוח פעילות דומה, לפי צרכיו ומטרותיו הטיפוליות של ילדו, לבחור פעילויות מתאימות למטרות אלו, או לחילופין, לערוך שינויים והתאמות בפעילויות קיימות בכדי להפכן מועילות יותר עבור הילד.
המשחק ככלי טיפולי
תחום העיסוק העיקרי של הילד, בעיקר בגילאי הינקות והגן, הינו תחום המשחק. דרך משחק הילד לומד על העולם, מפתח מיומנויות שונות ומגוונות, חוקר את גופו וסביבתו, מפתח כישורים חברתיים, כישורי למידה, שפה, מוטוריקה. מתנסה בחוויות רבות, חווה תחושות ורגשות שונים, מתמודד עם מצבי קושי והנאה. המשחק ממלא נתח נכבד מהילדות ומהווה מרכיב חשוב בעידוד התפתחותו של כל ילד.
זו הסיבה לכך שטיפולי ריפוי בעיסוק בילדים וטיפולים התפתחותיים רבים אחרים, מתבססים על שימוש במשחק ככלי טיפולי.
המרפאה בעיסוק, עורכת, למעשה, באופן זורם, מעין ניתוח פעילות למשחק בו היא בוחרת להשתמש, מתוך כוונה שהמשחק ייענה על מטרות הטיפול.
כאמור מעלה, כאשר המרפאה בעיסוק, מדריכה גם את ההורים לנתח באופן דומה משחקים ופעילויות יומיום הנעשות באופן טבעי עם הילד, היא מאפשרת להם להעניק לילד זמנים של פעילות איכותית ותורמת להתפתחות.
אופן עריכת ניתוח הפעילות
בעת עריכת ניתוח פעילות, אנו מתייחסים למספר מאפיינים:
מאפיינים פיזים ומאפיינים הקשורים במוטוריקה:
היכן מונח המשחק/החפץ יחסית לילד, עד כמה נדרשת מהילד יציבות או שיווי משקל בהפעלת המשחק, האם עליו להשתמש ביד אחת או שנדרש תאום בין שתי הידיים, האם נדרשת יד דומיננטית מול יד-עזר (יד עוזרת, מייצבת), עד כמה נדרשים דיוק/כוח/זריזות, האם יש צורך ברצף של תנועות, עד כמה דרושה קואורדינציה (תאום עין יד, עין-רגל, תאום בין שני צידי הגוף), עד כמה מעורבת יכולת תכנון תנועה בפעילות וכדומה.
מאפיינים תחושתיים:
אילו חושים ומערכות חוש מופעלים ומגורים במהלך הפעילות ובאיזה אופן? תחושת מגע, ריח, טעם, המערכת האודיטורית (שמיעתית), הפרופריוספטיבית (תחושה עמוקה מהמפרקים והשרירים), המערכת הוסטיבולרית (תנועה, גובה, שיווי משקל), החזותית?
האם הפעילות הינה פעילות מרגיעה או מעוררת, תוך התייחסות לגריה התחושתית אותה חווה הילד במהלך הפעילות?
מאפייני חשיבה ולמידה:
אילו תהליכי חשיבה נדרשים מהילד ואילו מרכיבים של למידה נדרשים או מעודדים על ידי הפעילות?
האם נדרש זיכרון, הבנת סיבה ותוצאה, דמיון, פעילות לפי שלבים או רצף מסוים של פעולות. האם נדרשת חשיבה הגיונית, יכולת קבלת החלטות, הסקת מסקנות או פתרון בעיות?
האם נדרכש ריכוז, לאורך כמה זמן? האם נדרשת יכולת מילוי הוראות בעל-פה או בכתב? אם נדרשת יכולת כתיבה, קריאה או יכולות חשבוניות ובאיזו רמה? האם הפעילות דורשת או מעודדת יצירתיות? האם הפעילות מעודדת למידה או יכולת חקירה ובאילו תחומים? האם נדרשים תכנון ו/או יכולת התארגנות? וכדומה…..
מאפיינים תפיסתיים: האם המשחק מפתח או שנדרשת יכולת אבחנה חזותית, תפיסה מרחבית, התמצאות במרחב, תפיסת מימד עומק, אבחנת גודל, צורה, צבע, כיווניות?
מאפיינים חברתיים:
האם הפעילות מתבצעת לבד, בזוג, בקבוצה? האם היא מתבצעת עם מבוגר, או עם ילד נוסף? האם יש בה צורך באינטראקציה עם האחר או שהיא מאפשרת חיזוק אינטראקציה? מהו סוג האינטראקציה? האם יש בפעילות התמודדות עם תחרותיות ומצבי ניצחון והפסד, שיתוף פעולה עם האחר לצורך השגת מטרה משותפת, פעילות על פי תור או סדר מסויים? האם הפעילות מעודדת עצמאות בכלל או עצמאות בתחומים תפקודיים שונים בחיי היומיום? וכדומה.
מאפיינים רגשיים:
אילו רגשות עשויה הפעילות לעורר והאם נדרש בה התמודדות עם מצבים רגשיים שונים? האם הפעילות יכולה ליצור תחושת מסוגלות, הצלחה ויכולת? האם היא עלולה לעורר תסכול, כעס, עצב, שמחה, פחד, אמפטיה? האם הפעילות מעודדת יזמה, מעודדת התנסות עם חוויות חדשות? האם נדרשת יכולת דחיית סיפוקים במהלך הפעילות, יכולת ויסות רגשי, ויסות של אימפולסיביות? ועוד…
דוגמא לשימוש בניתוח פעילות לצורך עיסוק בפעילות מכוונת למטרה:
טל, ילד בן חמש, תלמיד גן טרום-חובה. לטל עיכוב משמעותי בהתפתחות המוטוריקה העדינה. אחד מקשייו, מתבטא בקושי בציור. כיוון שתחום זה מאד תסכל אותו בתחילת הטיפול, אתארו כאן: טל אחז כלי כתיבה כשידו מאוגרפת וכאשר ניסה לצייר, הוא יצר קו עם רעד רב, התקשה לצייר דמויות למרות שניסה ורצה מיזמתו לציירן, אך נשאר מתוסכל מהתוצר הסופי. בתחילת הטיפול, מטרה ראשונה וחשובה היתה ליצור עבור טל תחושת הצלחה, יחד עם חיזוק ושיפור המיומנות המוטורית. לאחר התנסויות שונות בטיפול, הוריו “גייסו” את החלון הגדול בסלון הבית לעזרתם. הם נתנו לטל טושים המיועדים לציור על חלון והחלו לשחק עימו שם. הם שיחקו עימו במשחקי ציורים שונים בהם התנסו בטיפול, באיקס עיגול, ומשחקים דומים. בנוסף, איפשרו לו לשרבט, לצייר ולקשט את החלון כאוות נפשו, לבד ועם חברים.
ניתוח חלקי של השימוש היומיומי בחלון, בעזרת כלי ניתוח הפעילות, תוך התייחסות לתחומים שהיו משמעותיים באותה עת בטיפול בטל (מאחר והתייחסתי בתאורו של טל רק למטרות המוטוריות והרגשיות, אתייחס אליהן גם בניתוח הפעילות, לצורך ההדגמה. למרות שבטיפול בו היו עוד מגוון מטרות מתחומי הלמידה, התחושה ומהתחום החברתי):
מאפיינים פיזים ומאפיינים הקשורים במוטוריקה:
התייחסות למנח של המשחק/החפץ יחסית לילד: החלון בגובה עיניו של טל ומעליו. דבר שדרש מטל עבודה עם ידיו כלפי מעלה וחיזוק חגורת הכתפיים, ובמקביל גם כיוון להחזקה נכונה יותר של כלי הכתיבה, כיוון שקשה מאד לצייר במנח כזה ביד מאוגרפת והילד נוטה באופן טבעי להשעין את כלי הכתיבה על המרווח בין האגודל לאצבע המורה ולאחוז בו בעזרת האצבעות.
האם עליו להשתמש ביד אחת או שנדרש תאום בין שתי הידיים, האם נדרשת יד דומיננטית מול יד-עזר (יד עוזרת, מייצבת)? פעילות זו עודדה את טל להשתמש ביד הדומיננטית שלו ולהשעין על החלון את ידו השניה בכדי לייצב את גופו.
מאפיינים רגשיים:
הפעילות עוררה קודם כל תחושת הנאה וההנאה היוותה את הבסיס להתחיל ולעסוק בתחום שכל-כך קשה רגשית ופיזית עבור טל. ההנאה גררה מוטיבציה, עודדה יזימה והתנסות. היו רגעי תסכול וכעס משמעותיים, כאשר טל הרגיש שהאחר (הורה/ילד) מצייר, לדעתו, טוב ממנו וההורים הודרכו לא לצייר באופן “מושלם”/בוגר מדי, אלא לשחק עימו בציורים ילדותיים יותר ופחות נתונים לדיוק. עלו תחושות תסכול ועצב כאשר טל ניסה ולא הצליח לצייר דברים אותם תכנן. אך לעומת זה, העיסוק בפעילות הציור דרך משחקי ציורים אפשרה למידה דרך חיקוי ויצרה מצב בו טל חווה הצלחות, סיפוק ותחושת מסוגלות. עקב חוויות רגשיות אלו, פעילות זו היוותה בסיס טוב להמשך התנסויות בתום הציור, היצירה ובהמשך בכתיבה.
לסיכום, על כל פעילות יומיומית בה עוסק הילד וכל משחק בו הוא משחק, ניתן להתבונן בדרך דומה ולנסות להבין מה ניתן להפיק ממנה לצורך התפתחותו של הילד. כך גם בפעילויות יומיומיות כמו צחצוח שיניים באופן עצמאי, לבוש, בישול ואפיה ביחד, סידור החדר, רכיבה על אופניים, טיפוס על מתקני משחקים בגן השעשועים, יציאה לטיול בטבע…..
כלל הפעילויות אותם אנו מבצעים, ניתנות לניתוח והסתכלות דומה.
בתהליך הטיפולי, אפשר גם להעשיר את החוויות היומיומיות של הילד והמשפחה ובדרך… להפיק הרבה מעבר למה שאנו רגילים לחשוב!