נולדנו לטפס
תובנות על הקשר בין שלבי ההתפתחות המוטורית לטיפוס
תנועותיו הטבעיות של תינוק בשנת חייו הראשונה מכילות בתוכן דפוסי תנועה הדומים לדפוסי התנועה של אדם שעוסק בטיפוס.
כבר בלידתו, התינוק נולד עם רפלקס ראשוני, של היאחזות, רפלקס הלפיתה (Grasp).
רפלקס בו כל גירוי בתוך כף היד של התינוק יגרום לאצבעות להיסגר בתנוחה של לפיתה חזקה. אנו נוטים להאמין שהרפלקסים המולדים, ובתוכם רפלקס הלפיתה, הינם רפלקסים הגנתיים ומקור רפלקס זה להיאחז באם ולחוש ביטחון באחיזתה.
בשלב זחילת הגחון, התינוק דוחף את גופו בעזרת רגליו, מכוון את התנועה ומושך בעזרת הידיים.
התנועה דומה לתנועה הרצויה בטיפוס, בה הרגליים דוחפות מעלה את הגוף והידיים אוחזות, מייצבות, מכוונות.
בהמשך התינוק נוטה לטפס על חפצים הנקרים בדרכו בדרך דומה, בעודו חוקר את סביבתו, מרים את הגוף מעל החפצים, עובר מעל בהנאה רבה.
החל משלב הזחילה והלאה, הדחף הטבעי לטפס, משמש את התינוק, לצורך התבוננות על הסביבה, לצורך חקירת הסביבה ולמידה.
בהמשך, התינוק קם ומתרומם על ברכיו, מושך עצמו למעלה, כשהוא נאחז בחפצים סביבו, משתמש בכוח ידיים ונעמד על רגליו ובעצם, מטפס על החפצים בסביבתו לצורך עמידה.
המשך ההתפתחות, דומה לטיפוס הצידה שאנו, המטפסים מכירים היטב כטיפוס טראוורס.
טיפוס טראוורס הינו טיפוס הצידה לרוחבו של קיר הטיפוס.
המקבילה ה”תינוקית” הינה בשלב בו התינוק אוחז בחפצים בסביבתו והולך הצידה לאורך שולחנות, ספות ושאר רהיטים בהליכה הנקראת “קרוזינג”.
כל השלבים הללו מגלים דמיון נאה לדפוסי תנועה של טיפוס, ואילו השלב הבא, כבר לא יכול להתפרש אחרת, מאשר טיפוס אמיתי ומובהק. השלב ממנו חושש כל הורה, בגלל אימת הראש הגדול ביחס לגוף של תינוקות והיכולת המאד לא מוצלחת שלנו, בני האדם, לשמור על שיווי משקל ולבסוף, לבלום, בשלב זה של חיינו…. נפילות.
נולדנו לטפס, הבעיה היא, שאנחנו לא כל כך טובים בליפול…. ועם זאת, בשלב זה, תינוקות באמת מנסים לטפס על כל דבר: ספות, כיסאות, ארונות, מדפים, צעצועים, רגלי ההורים, על הכלב, על מתקני שעשועים. והם ממשיכים בזה ומשתכללים בזה. הם מטפסים קדימה, כדי להתיישב על כסא ולעלות מדרגות ואז… מטפסים אחורה במיומנות רבה בכדי לרדת.
אל הצורך בחקירת הסביבה מצטרפים הצורך בתנועה, בתחושת הגוף והשרירים, ההנאה מהתנועה, ההנאה מאתגרים, מתחושת הגובה ומתחושות סכנה, מסוגלות, הצלחה בפתרון בעיות, תחושות יכולת, פחד, הצלחה וריגוש המתלוות אל פעולות הטיפוס.
הפעוטות ממשיכים לשכלל את המיומנות ומטפסים באושר ובטבעיות.
באופן לא מפתיע, רוב מתקני השעשועים בגני המשחקים כוללים טיפוס: סולמות, חבלים, מגלשות.
ילדים צעירים מטפסים בספונטאניות על מתקנים, עצים, סלעים, גדרות, משקופים של דלתות ועוד ועוד….
ואז, אנחנו קוטעים את הרצף הזה. ובימינו, אנחנו קוטעים את הרצף הבריא והטבעי הזה, בהושבת הילדים לאורך שעות ארוכות ורבות בגני הילדים, בבית מול טלויזיה ומחשב, מול ספרים ופעילויות יצירה חשובים, מול משחקי קופסא נפלאים.
רוב הילדים מפחיתים תנועה, מורידים את כמות הפעילות הגופנית וגם, מנתקים את החיבור הטבעי אל הטיפוס.
אצל חלקנו, הניצוץ הזה נותר וטיפוס, גורם לנו לחוש חיות נפלאה. אצל חלקנו, חזרה למקום הזה מעוררת תחושת עונג אדירה, אצל רבים מהילדים, זה כך.
רבים מהילדים, כאשר הם נחשפים אל מתקני שעשועים, אל מסלולי חבלים, אל מתקני טיפוס וקירות טיפוס, אל מסלולי טיולים וטיפוס בטבע, מתעוררים לחיים, צועקים בהתלהבות, צוחקים, מאושרים מהחוויה, מהגובה ומתחושת הגוף בתנועתו!
כן, נולדנו לטפס, אני מאמינה בכך בכל ליבי, כמטפסת, כאמא וכמרפאה בעיסוק!
